חם בנגב. לא רק כי אנו על סף חילופי עונות אלא כי נושא הכרייה בנגב המזרחי בכלל – ובאזור ערד בפרט – שוב חוזר לכותרות כנושא חם. בעיון רב קראתי ואני ממשיך לקרוא, להאזין ולשמוע את דבריהם של הגורמים המתנגדים לכרייה, שמתארים כיצד חברות הכרייה – וביניהם גם מפעלי כי"ל דשנים (מפעלי ים המלח ורותם אמפרט נגב), שעל עובדיהם גם אני נמנה – חומסות, הורסות ומחרבות את הספר הישראלי, המצוי בנגב.
אני חייב לומר שחלק מהציורים והתיאורים מגרים את הדמיון: מרחבי הפרא הישראלי, כאילו היינו בלב לבה של הבהלה לזהב בקליפורניה, נופלים קורבן לכלי המשחית של התאגיד. רוח חלוציות וראשוניות נושבת מדבריהם; בן גוריון היה חותם עליהם בלב שלם וחפץ.
אבל האומנם חברות הכרייה הורסות את הנגב? האם עבודת הכרייה והפקת המוצרים מהמחצבים השונים בנגב באמת גורמת לנזק כלכלי בל יתואר לנגב בפרט ולמדינה בכלל?
בשם אהבת הספר, מתנגדי העבודות מציירים תמונה שגויה לגמרי של תושבי הנגב המזרחי: הם הופכים אותם לעובדי מכרות נוסח צ'רלס דיקנס, חיים בעיירות נידחות, משוללים כל מעמד כלכלי וכלל לא נהנים מפירות עמלם הקשה. לדבריהם, הרווח מתנקז כולו אצל החברות והממשלה והנגב נותר מנוצל אך לא מפותח.
בואו נרד לפרטים; ערד, דימונה, ירוחם ויישובי הנגב המזרחי אינם ערי מכרות. הדימוי הפרימיטיבי של כורים מנוצלים לא יכול להיות יותר רחוק מהאמת. מפעלי כי"ל הם המעסיקים הגדולים ביותר בנגב, תעשיית המחצבים והכרייה בנגב משתמשת במיטב הפיתוחים של המוח האנושי כדי לייצר מגוון רחב של מוצרי קצה, שעל חלקם לא תאמינו כלל וכלל שמקורם במכרה כזה או אחר בנגב, ובהם מגוון רחב של דשנים אשר תורמים לגידול בתפוקות היבול החקלאי והמזון בעולם ומסייעים במאבק לצמצום הרעב בעולם.
מאות מהנדסים, הטובים בתחומם, מועסקים בתעשייה זו, כדי לתת את הפתרונות החדשניים והמתקדמים ביותר להפקת המקסימום מאוצרות הטבע. זאת מבלי להזכיר את התשומות המחשבתיות והתכנוניות האדירות שמושקעות בשלבים הקודמים לכרייה בפועל.
נכונה העובדה, שערד או דימונה וירוחם נוסדו סביב תעשיית המחצבים בנגב. אבל כמי שבמשך 20 השנים האחרונות בילה את מירב זמנו במכרות ובשטח, אני יכול לומר בביטחון רב, שהקביעה, שתושבי אזור הנגב לא זוכים לנתח מעוגת הרווחים מהפקת המחצבים בנגב – אינה נכונה.
עובדה סטטיסטית היא שעובדי המכרות בנגב משתייכים לשכבות הגבוהות באזורי מגוריהם. שכרם הוא בין הגבוהים במשק, על פי נתוני משרד התמ"ת.
עובדי מפעלי ים המלח ורותם אמפרט נגב, המתגוררים ביישובי הנגב המזרחי, מפרנסים היטב גם תעשיות וסקטורים נלווים: הם רוכשים בתים, מזון, בגדים, כלי רכב, יוצאים לתיאטרון בבאר שבע, לסינמטק בשדרות, לקניונים. הם שולחים את ילדיהם למכללת ספיר, לאוניברסיטת בן גוריון, למדרשת שדה בוקר ועוד.
מעגלי המתפרנסים מתעשיית המחצבים, שנמצאים בנגב, רק הולכים ומתרחבים. ממחקר שבוצע באוני' ת"א ובאוניברסיטת בן גוריון עולה, שעל כל עובד ברותם אמפרט נגב לדוגמא יש 7.8 עובדים שמתפרנסים באופן עקיף מהתעשייה: מדובר בחברות הנדסה, תכנון וטכנולוגיה, שיפוצים ועבודות עפר; קבלני מזון, הסעות והסעדה; קבלני מחשוב והרשימה עוד ארוכה. בנוסף, רותם לבדה רוכשת כמויות גדולות של חומרי גלם החיוניים לייצור מוצרי ההמשך ואותם היא רוכשת מספקים שחלקם יושבים בנגב. טוענים כנגדנו, שמי שמרוויח מעבודת הכרייה הם למעשה שניים: המפעלים והמדינה. קראו את הנתונים שהבאתי כאן ותוכלו להבין שזה לא מדויק, בלשון המעטה.
אני בעצמי גדלתי בערד ומעולם לא חשבתי עליה כעל עיר מכרות עגמומית. להיפך, ערד נהנית במשך שנים מדימוי של עיר בריאה בעלת אויר הרים צלול כיין; וגם לאחר תחילת העבודה בשדה בריר, בידינו כל הנתונים והתסקירים שמבטיחים את המשך איכות האוויר הזאת.
מדובר רבות גם על הרס נכסי טבע ייחודיים. רותם אמפרט נגב עושה רבות על מנת לשקם את השטחים שנכרו ולהחזיר את השטח לחי ולצומח וגם למבקרים, לטיילים ולתיירים. החזון הירוק, הדן בשמירת הפראיות היפהפייה של הנגב, ראוי לציון. אך הוגי אותו חזון, חשוב שיזכרו שגם שימור של מוזיאון מצריך משאבים. ללא המשאבים שמפעלי ים המלח ורותם אמפרט נגב מספקים – גם המוזיאון היפה הזה לא יוכל להחזיק את עצמו.
אורי יסעור,
מנהל אגף חומר גלם
"רותם-אמפרט נגב בע"מ"
